"נמאס לי ממנו, חבל שהוא נולד!" על התמודדות עם הפרעת קשב וריכוז אצל ילדים

את המשפט הקשה הזה שמעתי בבכי מר. שהיא אמא של א. בן ה – 8 שיש לו הפרעת קשב. ברגע שר.  הוציאה את המילים מהפה היא נבהלה והסתכלה עלי בעיניים מצטערות.

"אני מצטערת, לא הייתי צריכה להגיד את זה". אבל אני כבר לא יכולה, אני לא יכולה עם כל הטלפונים מבית הספר, לא יכולה עם המבטים המרחמים של ההורים, עם זה שאין לי זמן לאח שלו ועל עצמי אין בכלל על מה לדבר. זוגיות? מה זה? די – הוא לוקח ממני את כל האנרגיה. נמאס לי!

Call for help

הקשבתי לה, הרגשתי אותה, כל כך הבנתי על מה היא מדברת –  אמרתי לה – "זה בסדר – את יודעת כמה פעמים אני אמרתי את המשפט הזה?".

לגדל ילד עם הפרעת קשב זה בכלל לא קל ויש פעמים שאנחנו פשוט מותשים מההתמודדות הזו.  מותר להרגיש את זה ומותר להגיד את זה.

האתגר ההורי לילד עם הפרעת קשב מפגיש אותנו עם רגשות מאד קשים שלנו כהורים. תחושת אשמה, כישלון, הזדהות ועוד המון רגשות שמתבלבלים לנו. הרגשות האלה לא סותרים את העובדה כי אנחנו אוהבים את הילד הזה, משקיעים בו אך הוא גם גזלן אנרגיה לא קטן.

חשוב שניתן לרגשות הללו את המקום, נבכה על זה, אפילו טיפה נרחם על עצמנו  אבל אחרי זה או במקביל – נדאג למקומות שבהם נטעין את האנרגיה שלנו כי בלי האנרגיה שלנו לא נוכל לתפקד. נזכור ואפילו נגיד את זה בקול רם גם את הדברים שאנחנו אוהבים בילד הזה (ויש המון) ונזכיר לעצמנו שזו תקופה קשה ושכמו שקשה לנו קשה גם לו, וכמו שאנחנו העוגן שלו נמצא את העוגן שלנו.

מתחברים? מזדהים? אשמח לשמוע אתכם ולדעת שאנחנו לא לבד

תגובות

  1. יטבת אומר :

    את ממש לא לבד. אני חושבת על זה לפחות פעם בשבוע (בדר״כ זה נשאר במחשבות ואני לא מוציאה את בדיבור). גם הבן שלי עם הפרעת קשב וריכוז ויש תחושה של הזדהות עמוקה עם מה שכתבת

    • בגלל זה היה חשוב ללי להעלות את זה. כי המתאמנת שלי חשבה שרק היא מרגישה כך ואני יודעת שלא – כי הייתי שם!

להשמיע את דעתך

*