בשבת יצאנו לטיול בכרמל. המסלול היה מקסים והשקט מסביב היה מרגיע. כשהלכתי בשבילים נזכרתי איך לפני הרבה שנים הלכתי לאותו טיול עם כל ילדיי כשאחד מהם הוא עם קשיי קשב. נזכרתי בטיול ההוא ובטיולים אחרים – והיה ממש לא מרגיע!
כשאני נזכרת בזה חונקות דמעות בגרוני. אני זוכרת את תחושת הסיוט של לצאת לטיול. מצד אחד אני רוצה ומתעקשת לשמור על אורח חיים נורמלי, לא לוותר, לא להיכנע, שהילדים האחרים לא ישלמו את המחיר ולכן יוצאים לטיולים ולמסעדות. מצד שני, כשמגיעים לטיול או למסעדה, הדבר היחידי שהכי רוצים – זה לחזור הביתה!
הוא בורח, הוא נעלם, הוא לא מקשיב, מתנהג בחוסר סבלנות משווע, אימפולסיבי, התפרצויות זעם, רב עם האחים שלו, עושה בדיוק הפוך ממה שמבקשים, ואני – בהתחלה מנסה להיות רגועה, מנסה לעבוד על עצמי בעיניים שאני נהנית – “אני הרי מטיילת” אבל אחרי כמה זמן כבר כולם בעצבים והטיול הרגוע הפך שוב לטיול סיוט.
היום – במבט לאחור אני מבינה כמה קשה היה לו, כמה הוא לא ידע מה לעשות עם החופש הזה, כמה אני לא יצאתי לטיול מוכנה ואיזה מחירים שילמנו כולנו. היום, כשאני מאמנת אמא לילד עם הפרעת קשב אני כל כך יודעת על מה היא מדברת גם על התחושות הקשות והרעילות.. אבל אני גם יודעת שאפשר גם אחרת.
בטח יש כאן עוד כמה שזה מוכר להם… לא?
תפריט
