זה לא רק עניין הריכוז זו גם חווית הקשב!

דברים שכתב מתאמן שלי על חווית התקשורת שלו עם הסביבה – חשבתי שנכון  להעביר אותם – תשפטו בעצכם:

"אנשים מבינים שיש לך בעיית קשב וריכוז, אבל בטוחים שזה כולל רק ריכוז, ומתעלמים מהנושא של הקשב.

לפעמים אני מנסה לומר משהו לאמא שלי כשאני נסער או מתרגש. ברגע שמתרגשים או נסערים, מדברים מהר ( זה טבעי והגיוני), אך אצל מופרעי קשב כמוני זה הרבה יותר מורגש. ואז מתבלבלים בין מה אני רוצה להגיד ולבין איך אני אומר אותם.

הבעיה היא שהנושא מורכב הרבה יותר. מכיוון שנקודת הפתיחה שלי היא בעייתית מלכתחילה – בעת שאני נסער אני מדבר מהר ולא מספיק נינוח להקשיב –  קורה שהסביבה חווה אותי כ: אלים, לא נעים, ויותר מכך- לא מכבד. שוב, הכול בגלל ה"איך".

כעת, ניקח מצב לדוגמא שהסביבה חוותה אותי ככזה, ואפילו מבלי להתייחס בכלל לעניין של הריכוז ב- מה שאני אומר. דמייני לעצמך, כמה "חשק" יהיה לאדם כזה להקשיב, בזמן שהוא חווה אותי כלא מכבד, ואפילו כמאיים~!??

חשוב לזכור שהחוויה היא שלו, ושלו בלבד. משום שכל מופרע קשב יגיד לך בוודאות, שאין ולא הייתה לו שום כוונה להיות לא מכבד או מאיים. למרות שכל אדם שדיבר איתו בסיטואציה כזו, יהיה בטוח שזה מה שקרה!

העניין הוא, שלסביבה לא באמת אכפת מה הם המניעים שלך, בטח ובטח כאשר הם לא מבינים עם מה אתה מתמודד, וכאשר הם חווים אותך ככזה – אוטומטית הסביבה נרתעת ומתחילה לדבר בצורה שונה: בתחילה נרתעים, אח"כ נפגעים, (כי מרגישים שאתה לא מכבד), או אפילו פוחדים מ"מה תעשה", ולבסוף מאבדים את הסבלנות.- ומה שקורה זה ש: או שמתנגדים לדבריך (מאבדים את האובייקטיביות – לא מתייחסים ל"מה") או שתוקפים אותך על משהו, בבחינת "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה".

או בקיצור, כמה זמן וסבלנות תהיה לאדם אשר נחשב "נורמאלי", לשאת את חוסר הסבלנות והאנרגיות הנמרצות (גם כאשר הן לא בהכרח באות ממקום שלילי) של האדם עם בעיית הקשב?

ואתם שקראתם – מה אתם חושבים על זה?  אשמח לשמוע את תגובתכם. 

להשמיע את דעתך

*